עצמון נ' ביה"ח שערי צדק ואח'

פסק דין

התובע הגיש תביעה קטנה על סך 1,500 ₪, בגין הפרת התחייבות כספית של הנתבעים כלפיו.

התובע הוא בעל עסק לאספקת ציוד ומכשור רפואי וסיעודי. נתבע 1 הוא המרכז הרפואי שערי צדק בירושלים (להלן – בית החולים), ונתבעת 2 היא הגב' איילה שיפמן (להלן – שיפמן), מי ששימשה במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה מנהלת תחום הריפוי בעיסוק וכמרפאה בעיסוק במחלקת השיקום בבית החולים (להלן – המחלקה).

לפי גרסת התובע, במהלך חודש פברואר 2009, פנתה אליו שיפמן וביקשה לרכוש ממנו חגורות תמיכה לכסא גלגלים ולכורסה וכן חגורות תמיכה לרגליים. לטענת התובע לאחר שהציג לשיפמן את החגורות, היא הביעה את שביעות רצונה מהן ואף הראתה אותן לרופאי המחלקה, כדי שיחוו את דעתם. בעקבות הערות הצוות הרפואי של המחלקה, ביצע התובע ביצע בחגורות את ההתאמות המתבקשות ושב והציג אותן לשיפמן, שהודיעה לו על נכונותה לרכוש אותן עבור המחלקה. בהתאם לכך, השאיר התובע אצלה את החגורות ומסר בידה שתי חשבוניות מס, על סך כולל של 1,091 ₪.

לטענת התובע, משנוכח כי התשלום עבור החגורות מתמהמה, התקשר אל שיפמן לברר את סיבת העיכוב, והיא הודיעה לו כי התשלום יועבר אליו בתוך זמן קצר. ואולם, ביום 31.5.09 התקשרה אליו שיפמן וביקשה לבטל את העסקה, מן הטעם שלכתחילה החגורות לא היו מיועדות לבית החולים.

בעקבות זאת, עותר התובע לפיצוי כולל בסך 1,500 ₪.

בתמיכה לגרסתו הציג התובע העתק של חשבוניות המס שהעביר לשיפמן, אחת מיום 20.2.09, על סך 710 ₪, והשניה – מיום 5.3.09, על סך 381 ₪. מן העיון בחשבוניות עולה, כי הן הוצאו למחלקה לידי גב' שיפמן. על אחת מהן שורבט שמה של שיפמן, ועל השניה נרשם "מאשרת קבלה".

הנתבעים מכחישים את גרסת התובע מכל וכל, ולטענתם, הם מעולם לא הזמינו מהתובע את המוצרים. בכתב הגנתם אישרו, כי התובע מוכר כספק של מחלקת ריפוי בעיסוק ושיקום בבית החולים, ובמסגרת פעילותו נהג להתייצב במחלקה מעת לעת ולהציע לשיפמן מוצרים שונים שפיתח ועיצב, וביקשה להציגם לאנשי הצוות – רופאים ואחיות – כדי שיוכלו לבחון את טיבם ואיכותם ולהעיר את הערותיהם.

במהלך חודש פברואר 2009 התייצב התובע אצל שיפמן במחלקה. הוא הציג לה חגורות קשירה שונות, שהן בגדר "אבטיפוס", דגם ראשוני ניסיוני של מוצר שפיתח, וביקשה לבחון את המוצרים במחלקה, ולקבל את הערות הצוות המקצועי. לטענת הנתבעים, שיפמן הודיעה לו מיד, כי הדגמים אינם מתאימים לשימוש במחלקה, כיוון שסוג החומר שממנו היו עשויים אינו עומד בתקן הנדרש, מן הטעם שאינו ניתן להרתחה ולחיטוי.

התובע הוסיף להפציר בשיפמן כי תיאות להציג את הדגמים לצוות הרפואי ותבקש מהם לבחון את כשירותם במחלקה, והיא נעתרה לבקשתו. רופאים במחלקה, שלהם הציגה את המוצרים, חיוו את דעתם, כי המוצרים אינם מתאימים לייעודם, והעירו כי שימוש ברצועות אינו בטיחותי מספיק וזאת בשל פוטנציאל חנק של מטופלים שנשארים במחלקה ללא השגחה. חרף האמור, הוסיף התובע להפציר בשיפמן כי תאפשר בחינה של הדגמים גם על ידי יתר אנשי הצוות במחלקה, במהלך המשמרות, ובכלל אלה – אחים ואחיות ומרפאים בעיסוק העובדים במחלקה –ולצורך זה ביקש להותיר אצלה את דגמי האבטיפוס. גם לבקשה זו שיפמן נעתרה.

לטענת הנתבעים, באותה תקופה התייצב התובע אצל שיפמן בשתי הזדמנויות שונות, ללא שקבע עמה פגישה מראש, כאשר היא נמצאה בעיצומה של עבודה, וביקש ממנה לחתום את שמה, במהירות ובחטף, על גבי מסמכים שהחזיק בידו, בטענה כי חתימתה נחוצה לו כדי לאשר שהדגמים נמסרו לבדיקה במחלקה, וזאת – מבלי שגילה לה, כי מדובר בחשבוניות מס, המעידות על רכישה. הנתבעים טוענים, כי שיפמן חתמה על אחת מן החשבוניות, בהיסח הדעת ובלי שהבחינה כי מדובר בחשבונית עסקה, ולו מן הטעם הזה, חתימתה אינה מהווה ראיה לרכישת הדגמים על ידה או מטעם בית החולים.

דגמי האבטיפוס לא נוסו בסופו של דבר במחלקה, וזאת, כאמור, בשל הערות הצוות הרפואי, כי הם אינם בטיחותיים מספיק ובשל העובדה, כי החומר שממנו היו עשויים אינו עומד בדרישות התקן. לפיכך, התקשרה שיפמן אל התובע ומסרה לו כי לאחר שהדגמים נבחנו במחלקה על ידי אנשי הצוות המקצועי, הוחלט במחלקה שלא להזמינם. באותה שיחה ביקשה מהתובע להגיע למחלקה ולאסוף את הדגמים.

כעבור חודשיים התקשר התובע אל שיפמן וביקש לדעת מדוע לא קיבל תמורה בעד הדגמים שהשאיר במחלקה. שיפמן הזכירה לתובע, כי דגמי אבטיפוס הושארו במחלקה לבקשתו, לצורך בחינתם על ידי אנשי הצוות המקצועי במחלקה, ומעולם לא נעשתה פניה אליו לצורך רכישתם. בתגובה הודיע לה התובע, כי מבחינתו בוצעה הזמנה ודרש את מלוא המחיר עבור העסקה.

לטענת הנתבעים, בית החולים עובד בכפוף לנהלים ברורים וידועים ובמסגרת תקציבית שנקבעת מראש, וכי כל רכישות הציוד מתבצעות על ידי מחלקות נפרדות שאחראיות על רכש ציוד רפואי, לאחר שמתקבלת הצעת מחיר מן הספק. לדבריה, שיפמן כלל לא היתה מוסמכת לבצע רכישות או לאשרן ומעולם לא עשתה כן, ואין זה סביר, שההזמנה בוצעה על ידי שיפמן על דעתה בלבד, בלי שעברה את ההליך המתאים.

כמו כן הציגו הנתבעים מסמכים המעידים על האופן שבו מתנהלת רכישת ציוד מן הספקים השונים עבור המחלקות השונות בבית החולים. המסמכים מתעדים הליך רכישת ציוד מהתובע, שהתבצע בחודש אוגוסט 2008. העולה מן המסמכים, כי תחילה התבקשה הצעת מחיר מן התובע עבור הציוד, לאחר מכן הגישה המחלקה למחלקות האחראיות על ביצוע הרכש הזמנה של הציוד, והן בלבד אישרו את ההזמנה וניהלו את ביצוע הרכישה מהתובע באופן ישיר.

לטענת הנתבעים, הצעת המחיר שהוצגה לדוגמה, במסגרת זו, וכן יתר המסמכים שהוצגו בקשר לכך, מלמדים, כי בכל עת במהלך התקופה הרלוונטית לכתב התביעה, היה התובע מודע לפרוצדורת הזמנת הציוד, שאינה מאפשרת הזמנת ציוד בדרך אחרת. ראיה נוספת לדבר, לטענתה – כי התובע לא צירף לכתב תביעתו כל מסמך בנוגע לביצוע ההזמנה של המוצרים שבמחלוקת, גם לא מסמך הצעת מחיר.

בדיון, שהתקיים ביום 17.2.2010, חזר כל צד על טענותיו. בעדותו התייחס התובע לטענות הנתבעים וטען, כי בניגוד לרכישות אחרות, רכישת הציוד במקרה זה נעשתה באמצעות קרן חיצונית לבית החולים, ולכן לא היה צורך בהצעת מחיר ובביצוע הזמנה מסודרת על פי הנהלים.

בסיום הדיון הציע נציג בית החולים לפצות את התובע בסכום של 750 ₪, אך הוא סירב להצעתה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובנספחים שצורפו להם, ולאחר ששמעתי את הצדדים, החלטתי לקבל את גרסתה של שיפמן ולדחות את גרסת התובע.

התובע הציג אמנם חשבוניות עסקה, המצביעות, כביכול, לכך, שנעשתה עסקה בינו לבין בית החולים לרכישת ציוד למחלקת ריפוי בעיסוק ושיקום. ברם, בנוגע לכך מקובלת עליי טענת הנתבעים בכתב ההגנה, כי אין בחשבוניות, כשהן לעצמן, כדי להוכיח ביצוע ההזמנה על ידן.